תקציר ההיסטוריה של יאנג סטייל טאי צ‘י

קיצור תולדות הטאי צ‘י צ‘ואן

אנשים רבים ברחבי העולם מתרגלים טאי צ‘י יאנג סטייל, רובם לשם בריאות ואיזון גוף – נפש.

המאמר הזה נכתב בכדי לתת מבואות היסטוריים קצרים שיעזרו למתרגלים לעשות סדר וכן יעזרו להבין את ריבוי הגרסאות הקיימות של הפורם. לעתים קרובות קורה שאדם למד תקופה עם מורה מסוים לטאי צ‘י ובבואו לתרגל במקום אחר או עם מורה אחר הוא מוצא קבוצה שמתרגלת פורם שונה מזה שהוא מכיר ורגיל לתרגל או אופן ביצוע טיפה שונה של התנועות. רבים שואלים אותי מה נכון? במאמר זה ננסה להבין את ריבוי השיטות לאור ההיסטוריה של אמנות מופלאה זו – טאי צ‘י צ‘ואן.

הכרות מעמיקה יותר עם ההיסטוריה של טאי צ‘י בכלל ויאנג סטייל בפרט תסייע למתרגל להבין מאיפה צצו הגרסאות השונות, מה מהותי ומה חשוב פחות בתרגול. כמו כן חשוב להבין כי בין תלמידים המתרגלים טאי צ‘י לשם בריאות בלבד לבין תלמידים שלומדים טאי צ‘י צ‘ואן כאמנות לחימה פרקטית, יש הבדלי גישה מהותיים שישפיעו גם על היציבה, הנשימה, דרך התרגול ואף הפורם אותו המורה מלמד. כל אלה קשורים קשר אמיץ לקהל היעד ולמטרות התרגול של הקבוצה בה הנכם לומדים.

לפני שנסקור את הסגנון הפופולרי המכונה יאנג סטייל נחזור למקורות הראשוניים של תרגול טאי צ‘י. סגנון זה נבע מתוך התפיסה הפילוסופית של היין והיאנג הנובעים כתנועה מאוזנת ודינמית שיוצאת מתוך הוו ג‘י Wuji או הריק. בתרגול צ‘י קונג אנו מתרגלים עמידה ריקה, העדר תנועה והעדר מאמץ כצורה פיזית של חיבור לוו ג’י Wuji (בכדי להבין יותר לעומק מושגים אלה תוכלו לפנות למאמר 'סטטיות מול דינמיות').
יסוד השיטה הנקראת טאי צ‘י צ‘ואן מיוחס לזנג סאן פנג בסביבות שנת 1100 לספירת הנוצרים, זאת למרות שטכניקות דומות ואף פורמים לתרגול דומים במהותם, התקיימו כבר בתקופת שושלת ליאנג כמה מאות שנים לפני זמנו של זנג סאן פנג שחי בתקופת שושלת סונג והתגורר בוו דאנג.

הסיפור על מייסד השיטה מתגלגל מתוך כתבי יד היסטוריים כך: ”זנג בן האלמוות היה גבוה וחזק… לבושו היה אך ורק גלימת נזיר דאואיסט בקיץ ובחורף כאחד… כוחו הרב אפשר לו לנדוד אלף מיל ללא שינה או מזון… הוא היה אוהב את הבריות, נעים הליכות ומכבד, אך עם זאת מנהגו היה לעסוק בענייניו כאילו ואין איש נמצא סביבו…“

קשה לומר מה באמת נכון ומה חלק מהאגדות של עולם אמנויות הלחימה הסיניות, אך דבר אחד ברור – הרושם שזנג סאן פנג השאיר על האנשים שפגשו בו היה אדיר והתהודה של סיפורים אלה נמשכה מאות שנים לאחר מותו.
אחרי זנג סאן פנג בשושלת היו תלמידיו שהיו פזורים במקומות שונים בסין. רק לשם דוגמה נמנה כמה מהבולטים שביניהם: שן טונג זהו שלימד במחוז וואן, שאו יו וג‘יאנג פה שלימדו במחוז הייבאי , וואנג זונג שלימד בשנחאי. כבר מדורות תלמידיו הראשונים נוצרה תת חלוקה ראשונית לשני סגנונות עיקריים – סגנון דרומי וסגנון צפוני.

ג‘יאנג פה היה זה שהעביר למשפחת צ‘ן את אמנות הלחימה הרכה. במשפחת צ‘ן הטאי צי צ‘ואן התגבש במשך ארבעה עשר דורות. עיקר הלימוד היה בתוך המשפחה. הם פיתחו את פורם הטאי צ‘י הארוך ואת האפליקציה המעשית כסדרה של שלשים ושבע התנועות המרכיבות את הפורם.

אף אצלם בתוך המשפחה נוצרה תת חלוקה לאחר כמה דורות לסגנון הישן והסגנון החדש. הסגנון החדש נולד מפיתוח של הסגנון הישן שבזמנו נקרא שלש עשרה הביטויים או שי סאן שי לאו ג‘יאה ועליהם התבסס הפורם המקורי. מפתח הסגנון החדש היה צ‘ן יו בן.

שן צ‘אנג שין המשיך את לימוד מסורת התרגול הישנה ולימד את בניו ואת קרובי משפחתו, אך יחידי סגולה בודדים מחוץ למשפחה זכו ללמוד ממנו אף הם ואחד מהם היה יאנג לו צ‘אן. בהמשך ממנו צמח הסגנון שאנו מכירים היום ביאנג סטייל טאי צ‘י. הפורם המקורי של יאנג סטייל טאי צ‘י מנה שמונים ושמונה תנועות ומאוחר יותר התרחב למאה ושמונה תנועות.

השתלשלות היאנג סטייל

סגנון זה שהפך לפופולרי מאוד במאה השנה האחרונות בסין והחל משנות השבעים נפוץ גם בארצות המערב, החל ממאסטר יאנג לו צ‘אן. הוא נדד בנעוריו למחוז הייבאי ללמוד טאי צ‘י ממשפחת צ‘ן, כאמור רק בודדים מחוץ למשפחה זכו ללמוד אך הסודות הפנימיים נשמרו בתוך המשפחה.

יאנג לו צ‘אן התעורר לילה אחד ומצא את התלמידים בני המשפחה מתכנסים במבנה עץ ישן לתרגל את העבודה הפנימית שכללה הולכת אנרגיה באמצעות התודעה, הפקת צלילי “הההאא“ ו“ההן“ ותרגול נשימות שנועד להעצים את הג‘ין, עוצמה פנימית לצורך לחימה -martial power.

יאנג לו צ’אן היה לוחם בכל רמח איבריו ונקרא בפי רבים יאנג וו די, שמשמעו יאנג הבלתי מנוצח. הוא נהג להסתובב בסין ולקרוא תגר על אמני הלחימה הגדולים והמפורסמים. האגדה מספרת שלמרות שהוא השתתף במאות קרבות וניצח בכולם הוא מעולם לא פגע באיש מיריביו. בין אם זוהי אמת כפשוטה ובין אם זוהי אמירה מעולם האגדה יש בה משום עדות לטכניקה שיאנג לו צ‘אן פיתח וליעילות של אמנות הלחימה הרכה העומדת בבסיס של היאנג סטייל טאי צ‘י צ‘ואן.

כמו כן ניתן לראות קשר רעיוני בין הסיפור להגדרה העצמית של אמנות הלחימה הנובעת מהפילוסופיה העומדת מאחורי הטאי צ‘י כאמנות הפסקת הלחימה. המטרה היא לא לחסל את היריב אלא להפסיק את מלחמתו ולשלוט בסיטואציה.

ליאנג לו צ׳אן היו שלשה בנים, הבכור שביניהם נפטר בצעירותו ולשני בניו הנותרים הוא העביר את התורה כולה במסגרת לימוד מאוד נוקשה של אימון ללא פשרות. מספרים שהיה נוהג להעניש את בניו כאשר לא עמדו בדרישות האימון והתרגול שהציב. הגדול מביניהם היה יאנג באן הוו שהיה מאוד חזק והצטיין באופן יוצא דופן בלחימה חופשית – free fighting והצעיר יותר הוא יאנג ג׳יאן הוו. יאנג באן הוו היה אדם מסוגר ומורה קשה ולכן היו לו תלמידים ספורים. מי שלימד הרבה והעביר לדור הבא את סגנון היאנג סטייל היה דווקא האח הצעיר יאנג ג׳יאן הוו שמזגו הנוח וחביבותו גרמו לרבים ללמוד אצלו את היאנג סטייל טאי צ׳י, לכן רבים ממורי הטאי צ‘י בדור הבא אחריהם היו מקרב תלמידיו של יאנג ג‘יאן הוו.

בכל אופן שניים מתלמידיו של יאנג באן הוו היו בעלי כישורים יוצאי דופן והמשיכו את לימוד הטאי צ‘י עם דגש על האפליקציה המעשית לצורך לחימה בסגנון הישן והם וו צ‘וואן יו שהעביר את הידע לבנו וו ג‘יאן יו וממנו צמח הוו סטייל טאי צ‘י wu style, כמו כן היה לו בן בשם זאו פנג שהמשיך את מורשת אביו ולימד את שיטתו אחריו.

יאנג ג‘יאן הוו העמיד תלמידים רבים ונהג להשתעשע עם תלמידיו כאשר הוא נלחם בהם עם מנקה אבק מנוצות בעוד הם אוחזים חרב או מוט. יאנג ג‘יאן הוו היה זה ששיכלל את אמנות הידיים המקשיבות שנקראת בפי רבים pushing hands ותלמידיו מספרים שבכדי לאמן את יכולתו להקשיב עם הידיים ולעקוב אחרי תנועת היריב, הוא היה מניח ציפור על זרועו. בכדי להתחיל לעוף הציפור זקוקה לדחיפה קלה מאוד עם הרגליים ויאנג ג‘יאן הוו היה עוצם את עיניו ומנסה לחוש את רצונה של הציפור ובתנועה כמעט בלתי נראית כלפי מטה למנוע ממנה להמריא מזרועו ולעוף.

בנו הבכור של יאנג ג‘יאן הוו החל להתאמן כבר בגיל שש ושמו היה זאו שיונג, אך אנשים כינו אותו יאנג שאו הוו משום שהיה דומה לדודו באישיותו. אף הוא היה לוחם מהשורה הראשונה שהצטיין בלחימה חופשית ובדומה לדודו היה בלתי מנוצח. אף אצלו אישיותו ודרך הלימוד הקשוחה שהנהיג גרמו לכך שתלמידי טאי צ‘י לא נהו אחריו בהמוניהם והוא העמיד תלמידים ספורים בלבד.

בנו השלישי של יאנג ג‘יאן הוו היה דומה לאביו באופיו ולמרות שהחל להתאמן רק בשנות בחרותו ולפני כן לא גילה עניין רב באמנויות לחימה, גדל להיות אחד המורים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של יאנג סטייל טאי צ‘י. שמו היה זאו צ‘ינג אך הוא מוכר בעיקר בכינויו יאנג צ‘נג פו. הוא הגדיר את צורת התרגול ואת דרך העמידה כפי שאנו מכירים כיום בטאי צ‘י צ‘ואן והנהיג את התרגול במעגל הרחב, הבינוני והקטן כאשר המעגל הרחב משמש בעיקר לצורך לימוד התנועה למתחילים וכן לתרגול לשם שיפור הזרימה האנרגטית, כאשר המטרה העיקרית היא בריאות ואריכות ימים. שיטה זו היא הקרובה ביותר לזו שרבים מהמורים מלמדים ונעשתה פופולרית אף במערב החל מאמצע המאה הקודמת.

כפי שראינו בתקציר היסטורי זה כבר בין שני בניו של מייסד היאנג סטייל טאי צ׳י קמו הבדלים בגישה, דיוקים שונים בעמידה ושינויים באינטרפרטציה המעשית של תנועות הפורם. ישנם מאות ביטויים שונים הלכה למעשה לצורך לחימה של שלש עשרה התנועות העומדות בבסיס הטאי צ׳י צ'ואן מראשיתו.

בשלב זה בוודאי מובן יותר מנין הגיעו הפורמים השונים והאמת היא שאין דרך אחת נכונה לתרגל טאי צ‘י, הסגנונות השונים כולם צמחו כענפים הצומחים מאותו הגזע והם שונים אך עקרונותיהם דומים בעיקרם.
משפט ששמעתי ממאסטר יאנג ג׳ווינג מינג יכול לא רק להסביר אלא אף להצדיק את קיומן של הגרסאות הרבות של הפורם והשיטות השונות שכולן נכנסות תחת ההגדרה הגדולה טאי צ׳י צ׳ואן. תלמידו הצביע על העובדה שכיום הקבוצה מבצעת באופן שונה את הפורם מהדרך אותה הוא עצמו למד מאותו מורה בעבר והתשובה הייתה: "אם אתה כעבור עשרים שנה עדיין מבצע את הסדרה בדיוק כפי שלמדת ממוריך אז אתה תלמיד גרוע…" מדוע? כי הטאי צ׳י חייב להתחדש ולהמשיך להתפתח בכדי להתאים לגילו נסיונו ויכולתו הפיזית של המתרגל. תחילה יש ללמוד בשקדנות את הבסיס ממורה, אך לאחר שהידע הופנם ונרכש על התלמיד לעשות התאמות ולהופכו לשלו באמת.
רוח טובה ורצון כנה ללמוד ולשתף היא הדרך לקיים ולשמור את המסורת חיה ומתפתחת.
בתקווה שמאמר זה יעזור להביא להבנה וקרבה בין מתרגלי השיטות השונות.
אמיר פרלמן