סימה סידו

עוסקת בהוראת יוגה כ- 10 שנים עם התמחות ביוגה תרפיה.
מוסמכת כ- Therapist Qigong Medical סיימה בהצטיינות יתרה קורס הכשרת מטפלים.
רכזת מסלול לימודי ר.ש.ת – ריפוי ושיקום בתנועה של המרכז לרפואת הרמב"ם.

החל מאוקטובר 2017 סימה לא תוכל לקבל מטופלים, תחזור לפעילות החל מחודש מרץ 2018.

אזור: מושב נס הרים, ירושלים והסביבה

מספר טלפון: 050-8324038

דואר אלקטרוני: [email protected]

משה בן דוד

תקציר ההיסטוריה של יאנג סטייל טאי צ‘י

קיצור תולדות הטאי צ‘י צ‘ואן

אנשים רבים ברחבי העולם מתרגלים טאי צ‘י יאנג סטייל, רובם לשם בריאות ואיזון גוף – נפש.

המאמר הזה נכתב בכדי לתת מבואות היסטוריים קצרים שיעזרו למתרגלים לעשות סדר וכן יעזרו להבין את ריבוי הגרסאות הקיימות של הפורם. לעתים קרובות קורה שאדם למד תקופה עם מורה מסוים לטאי צ‘י ובבואו לתרגל במקום אחר או עם מורה אחר הוא מוצא קבוצה שמתרגלת פורם שונה מזה שהוא מכיר ורגיל לתרגל או אופן ביצוע טיפה שונה של התנועות. רבים שואלים אותי מה נכון? במאמר זה ננסה להבין את ריבוי השיטות לאור ההיסטוריה של אמנות מופלאה זו – טאי צ‘י צ‘ואן.

תקציר ההיסטוריה של יאנג סטייל טאי צ‘י

הכרות מעמיקה יותר עם ההיסטוריה של טאי צ‘י בכלל ויאנג סטייל בפרט תסייע למתרגל להבין מאיפה צצו הגרסאות השונות, מה מהותי ומה חשוב פחות בתרגול. כמו כן חשוב להבין כי בין תלמידים המתרגלים טאי צ‘י לשם בריאות בלבד לבין תלמידים שלומדים טאי צ‘י צ‘ואן כאמנות לחימה פרקטית, יש הבדלי גישה מהותיים שישפיעו גם על היציבה, הנשימה, דרך התרגול ואף הפורם אותו המורה מלמד. כל אלה קשורים קשר אמיץ לקהל היעד ולמטרות התרגול של הקבוצה בה הנכם לומדים.

לפני שנסקור את הסגנון הפופולרי המכונה יאנג סטייל נחזור למקורות הראשוניים של תרגול טאי צ‘י. סגנון זה נבע מתוך התפיסה הפילוסופית של היין והיאנג הנובעים כתנועה מאוזנת ודינמית שיוצאת מתוך הוו ג‘י Wuji או הריק. בתרגול צ‘י קונג אנו מתרגלים עמידה ריקה, העדר תנועה והעדר מאמץ כצורה פיזית של חיבור לוו ג’י Wuji (בכדי להבין יותר לעומק מושגים אלה תוכלו לפנות למאמר 'סטטיות מול דינמיות').
יסוד השיטה הנקראת טאי צ‘י צ‘ואן מיוחס לזנג סאן פנג בסביבות שנת 1100 לספירת הנוצרים, זאת למרות שטכניקות דומות ואף פורמים לתרגול דומים במהותם, התקיימו כבר בתקופת שושלת ליאנג כמה מאות שנים לפני זמנו של זנג סאן פנג שחי בתקופת שושלת סונג והתגורר בוו דאנג.

הסיפור על מייסד השיטה מתגלגל מתוך כתבי יד היסטוריים כך: ”זנג בן האלמוות היה גבוה וחזק… לבושו היה אך ורק גלימת נזיר דאואיסט בקיץ ובחורף כאחד… כוחו הרב אפשר לו לנדוד אלף מיל ללא שינה או מזון… הוא היה אוהב את הבריות, נעים הליכות ומכבד, אך עם זאת מנהגו היה לעסוק בענייניו כאילו ואין איש נמצא סביבו…“

קשה לומר מה באמת נכון ומה חלק מהאגדות של עולם אמנויות הלחימה הסיניות, אך דבר אחד ברור – הרושם שזנג סאן פנג השאיר על האנשים שפגשו בו היה אדיר והתהודה של סיפורים אלה נמשכה מאות שנים לאחר מותו.
אחרי זנג סאן פנג בשושלת היו תלמידיו שהיו פזורים במקומות שונים בסין. רק לשם דוגמה נמנה כמה מהבולטים שביניהם: שן טונג זהו שלימד במחוז וואן, שאו יו וג‘יאנג פה שלימדו במחוז הייבאי , וואנג זונג שלימד בשנחאי. כבר מדורות תלמידיו הראשונים נוצרה תת חלוקה ראשונית לשני סגנונות עיקריים – סגנון דרומי וסגנון צפוני.

ג‘יאנג פה היה זה שהעביר למשפחת צ‘ן את אמנות הלחימה הרכה. במשפחת צ‘ן הטאי צי צ‘ואן התגבש במשך ארבעה עשר דורות. עיקר הלימוד היה בתוך המשפחה. הם פיתחו את פורם הטאי צ‘י הארוך ואת האפליקציה המעשית כסדרה של שלשים ושבע התנועות המרכיבות את הפורם.

אף אצלם בתוך המשפחה נוצרה תת חלוקה לאחר כמה דורות לסגנון הישן והסגנון החדש. הסגנון החדש נולד מפיתוח של הסגנון הישן שבזמנו נקרא שלש עשרה הביטויים או שי סאן שי לאו ג‘יאה ועליהם התבסס הפורם המקורי. מפתח הסגנון החדש היה צ‘ן יו בן.

שן צ‘אנג שין המשיך את לימוד מסורת התרגול הישנה ולימד את בניו ואת קרובי משפחתו, אך יחידי סגולה בודדים מחוץ למשפחה זכו ללמוד ממנו אף הם ואחד מהם היה יאנג לו צ‘אן. בהמשך ממנו צמח הסגנון שאנו מכירים היום ביאנג סטייל טאי צ‘י. הפורם המקורי של יאנג סטייל טאי צ‘י מנה שמונים ושמונה תנועות ומאוחר יותר התרחב למאה ושמונה תנועות.

השתלשלות היאנג סטייל

סגנון זה שהפך לפופולרי מאוד במאה השנה האחרונות בסין והחל משנות השבעים נפוץ גם בארצות המערב, החל ממאסטר יאנג לו צ‘אן. הוא נדד בנעוריו למחוז הייבאי ללמוד טאי צ‘י ממשפחת צ‘ן, כאמור רק בודדים מחוץ למשפחה זכו ללמוד אך הסודות הפנימיים נשמרו בתוך המשפחה.

יאנג לו צ‘אן התעורר לילה אחד ומצא את התלמידים בני המשפחה מתכנסים במבנה עץ ישן לתרגל את העבודה הפנימית שכללה הולכת אנרגיה באמצעות התודעה, הפקת צלילי “הההאא“ ו“ההן“ ותרגול נשימות שנועד להעצים את הג‘ין, עוצמה פנימית לצורך לחימה -martial power.

יאנג לו צ’אן היה לוחם בכל רמח איבריו ונקרא בפי רבים יאנג וו די, שמשמעו יאנג הבלתי מנוצח. הוא נהג להסתובב בסין ולקרוא תגר על אמני הלחימה הגדולים והמפורסמים. האגדה מספרת שלמרות שהוא השתתף במאות קרבות וניצח בכולם הוא מעולם לא פגע באיש מיריביו. בין אם זוהי אמת כפשוטה ובין אם זוהי אמירה מעולם האגדה יש בה משום עדות לטכניקה שיאנג לו צ‘אן פיתח וליעילות של אמנות הלחימה הרכה העומדת בבסיס של היאנג סטייל טאי צ‘י צ‘ואן.

כמו כן ניתן לראות קשר רעיוני בין הסיפור להגדרה העצמית של אמנות הלחימה הנובעת מהפילוסופיה העומדת מאחורי הטאי צ‘י כאמנות הפסקת הלחימה. המטרה היא לא לחסל את היריב אלא להפסיק את מלחמתו ולשלוט בסיטואציה.

ליאנג לו צ׳אן היו שלשה בנים, הבכור שביניהם נפטר בצעירותו ולשני בניו הנותרים הוא העביר את התורה כולה במסגרת לימוד מאוד נוקשה של אימון ללא פשרות. מספרים שהיה נוהג להעניש את בניו כאשר לא עמדו בדרישות האימון והתרגול שהציב. הגדול מביניהם היה יאנג באן הוו שהיה מאוד חזק והצטיין באופן יוצא דופן בלחימה חופשית – free fighting והצעיר יותר הוא יאנג ג׳יאן הוו. יאנג באן הוו היה אדם מסוגר ומורה קשה ולכן היו לו תלמידים ספורים. מי שלימד הרבה והעביר לדור הבא את סגנון היאנג סטייל היה דווקא האח הצעיר יאנג ג׳יאן הוו שמזגו הנוח וחביבותו גרמו לרבים ללמוד אצלו את היאנג סטייל טאי צ׳י, לכן רבים ממורי הטאי צ‘י בדור הבא אחריהם היו מקרב תלמידיו של יאנג ג‘יאן הוו.

בכל אופן שניים מתלמידיו של יאנג באן הוו היו בעלי כישורים יוצאי דופן והמשיכו את לימוד הטאי צ‘י עם דגש על האפליקציה המעשית לצורך לחימה בסגנון הישן והם וו צ‘וואן יו שהעביר את הידע לבנו וו ג‘יאן יו וממנו צמח הוו סטייל טאי צ‘י wu style, כמו כן היה לו בן בשם זאו פנג שהמשיך את מורשת אביו ולימד את שיטתו אחריו.

יאנג ג‘יאן הוו העמיד תלמידים רבים ונהג להשתעשע עם תלמידיו כאשר הוא נלחם בהם עם מנקה אבק מנוצות בעוד הם אוחזים חרב או מוט. יאנג ג‘יאן הוו היה זה ששיכלל את אמנות הידיים המקשיבות שנקראת בפי רבים pushing hands ותלמידיו מספרים שבכדי לאמן את יכולתו להקשיב עם הידיים ולעקוב אחרי תנועת היריב, הוא היה מניח ציפור על זרועו. בכדי להתחיל לעוף הציפור זקוקה לדחיפה קלה מאוד עם הרגליים ויאנג ג‘יאן הוו היה עוצם את עיניו ומנסה לחוש את רצונה של הציפור ובתנועה כמעט בלתי נראית כלפי מטה למנוע ממנה להמריא מזרועו ולעוף.

בנו הבכור של יאנג ג‘יאן הוו החל להתאמן כבר בגיל שש ושמו היה זאו שיונג, אך אנשים כינו אותו יאנג שאו הוו משום שהיה דומה לדודו באישיותו. אף הוא היה לוחם מהשורה הראשונה שהצטיין בלחימה חופשית ובדומה לדודו היה בלתי מנוצח. אף אצלו אישיותו ודרך הלימוד הקשוחה שהנהיג גרמו לכך שתלמידי טאי צ‘י לא נהו אחריו בהמוניהם והוא העמיד תלמידים ספורים בלבד.

בנו השלישי של יאנג ג‘יאן הוו היה דומה לאביו באופיו ולמרות שהחל להתאמן רק בשנות בחרותו ולפני כן לא גילה עניין רב באמנויות לחימה, גדל להיות אחד המורים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של יאנג סטייל טאי צ‘י. שמו היה זאו צ‘ינג אך הוא מוכר בעיקר בכינויו יאנג צ‘נג פו. הוא הגדיר את צורת התרגול ואת דרך העמידה כפי שאנו מכירים כיום בטאי צ‘י צ‘ואן והנהיג את התרגול במעגל הרחב, הבינוני והקטן כאשר המעגל הרחב משמש בעיקר לצורך לימוד התנועה למתחילים וכן לתרגול לשם שיפור הזרימה האנרגטית, כאשר המטרה העיקרית היא בריאות ואריכות ימים. שיטה זו היא הקרובה ביותר לזו שרבים מהמורים מלמדים ונעשתה פופולרית אף במערב החל מאמצע המאה הקודמת.

כפי שראינו בתקציר היסטורי זה כבר בין שני בניו של מייסד היאנג סטייל טאי צ׳י קמו הבדלים בגישה, דיוקים שונים בעמידה ושינויים באינטרפרטציה המעשית של תנועות הפורם. ישנם מאות ביטויים שונים הלכה למעשה לצורך לחימה של שלש עשרה התנועות העומדות בבסיס הטאי צ׳י צ'ואן מראשיתו.

בשלב זה בוודאי מובן יותר מנין הגיעו הפורמים השונים והאמת היא שאין דרך אחת נכונה לתרגל טאי צ‘י, הסגנונות השונים כולם צמחו כענפים הצומחים מאותו הגזע והם שונים אך עקרונותיהם דומים בעיקרם.
משפט ששמעתי ממאסטר יאנג ג׳ווינג מינג יכול לא רק להסביר אלא אף להצדיק את קיומן של הגרסאות הרבות של הפורם והשיטות השונות שכולן נכנסות תחת ההגדרה הגדולה טאי צ׳י צ׳ואן. תלמידו הצביע על העובדה שכיום הקבוצה מבצעת באופן שונה את הפורם מהדרך אותה הוא עצמו למד מאותו מורה בעבר והתשובה הייתה: "אם אתה כעבור עשרים שנה עדיין מבצע את הסדרה בדיוק כפי שלמדת ממוריך אז אתה תלמיד גרוע…" מדוע? כי הטאי צ׳י חייב להתחדש ולהמשיך להתפתח בכדי להתאים לגילו נסיונו ויכולתו הפיזית של המתרגל. תחילה יש ללמוד בשקדנות את הבסיס ממורה, אך לאחר שהידע הופנם ונרכש על התלמיד לעשות התאמות ולהופכו לשלו באמת.
רוח טובה ורצון כנה ללמוד ולשתף היא הדרך לקיים ולשמור את המסורת חיה ומתפתחת.
בתקווה שמאמר זה יעזור להביא להבנה וקרבה בין מתרגלי השיטות השונות.
אמיר פרלמן

עוד לקריאה:

אמיר

המהות של הטאי צ'י

רקע כללי להבנת השיטה

טאי צ'י נעשה פופולרי במערב משנות השבעים של המאה ה 20 באופן נרחב כדרך תרגול לשם בריאות או כאמנות לחימה רכה, אך למעשה טאי צ'י זה בראש ובראשונה פילוסופיה ששורשיה הולכים אחורה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה לפני ספירת הנוצרים.

אמני לחימה אימצו את השקפת העולם וחיברו אותה לתנועה וכך החל להתפתח הטאי צ'י צ'ואן, לכתחילה היו שמות רבים ושונים לשיטה שכיום אנו קוראים לה טאי צ'י. המשמעות המילולית מתורגמת על פי רוב לאנגלית במילים great ultimate אך זהו תרגום לא מובן בו הטקסט נפרד מהקונטקסט הנכון ובאופן חופשי יותר הייתי מתרגם את זה כ"האיזון הנשגב", המשמעות היא השניים שהם אחד. היין והיאנג כאשר הם באיזון הם שלמות שהיא אחדות, אחדות בין גוף לנפש, בין זכר לנקבה, בין עשיה לאי עשיה או אם תרצו גם בין מאמץ לבין הרפיה.

בעולם אמנויות הלחימה היו שמות רבים שכל אחד מהם מלמד משהו על מהות אמנות הלחימה המופלאה הזאת. אזכיר כאן שניים מהם לשם דוגמה: מאי צ'ואן שמשמעו תרגול הפורום הרך, צ'י צ'ואן שמשמעו הפורום הארוך ואכן טאי צ'י צ'ואן היא אמנות לחימה רכה ומורכבת ולכן למתרגל המתחיל לא יעילה בקרב, כדוגמת קרב מגע או שינג יי צ'ואן שבהם התנועות ספורות אך יעילות מאוד ובזמן קצר ניתן ללמד אדם ולהכין אותו לקרב.

הפורום הארוך הוא היחיד שבאמת נאמן למקור וזהו הפורום האמיתי. כל הפורמים הקצרים הם ניסיון לחסוך בזמן ולקצר את משך הזמן הנדרש מהתלמיד בטרם ידע לתרגל ויתחיל "להרגיש משהו". בעיני מאסטר יאנג זוהי מחלה מערבית והדרך הקצרה איננה מובילה כלל לאותו המקום. על דרך משל מי שבמקום לעלות לרגל לירושלים בכדי לשאת תפילה בבית המקדש בחר ללכת רק עד מחלף שער הגיא כי אין לו פנאי או סבלנות לצעדה ארוכה, אז זה גם יהיה מקום תפילתו, מחלף שער הגיא. אם טוב לו והוא אכן מסתפק בזה יתכן שלבית המקדש בירושלים הוא מעולם לא באמת רצה להגיע.

למדוני מוריי כי אין דרך ללמוד או ללמד טאי צ'י צואן בלי להעמיק בפילוסופיה העומדת מאחורי סדרת התנועות, בכך טאי צ'י צ'ואן שונה מקרב מגע, טאי בוקס או שינג-יי צ'ואן שכן כל השיטות הללו מלמדות איך להילחם והניצחון על היריב הוא תכליתם. לעומתם טאי צ'י היא אמנות הגנתית שעיקרה איך להפסיק את הלחימה. הפסקת הלחימה היא הניצחון היחיד.
הפילוסופיה מאחורי השיטה

שני כתבים עתיקים מהם נגזרת השיטה הם:
הדאו דה ג'ינג של לאו דזה, שהמסורת משייכת את כתיבתו היכן שהוא בין המאה השישית לחמישית לפני ספירת הנוצרים. מספר זה נובע עקרון הזרימה והחיבור לטבע.

ספר נוסף הוא החיבור העתיק יי ג'ינג או כפי שהוא נודע במערב איי צ'ינג. ספר זה קדום בהרבה כאלפיים שנה לפני הדאו דה ג'ינג. מספר זה נובע מעגל הטריגרמות (עליהן אנו לומדים בהרחבה בשנה השנייה של הקורס ותוכלו לקרוא בהרחבה בחוברת הקורס). סמל היין והיאנג מקבל אינטרפרטציה בספר בעזרת היאו. הקו השלם והקו החצוי מסמלים את היין והיאנג, קווים אלה חוברים יחד לשלשות של קווים ויוצרים יחד שמונה צרופים הנקראים 'בא-גווה' והם מייצגים סמלים סימבוליים מהם ניתן ללמוד על הטבע והכוחות הפועלים בו ובאדם.

ממעגל ה'בא-גווה' נגזרות שמונה התנועות שהן הבסיס בטאי צ'י וניתן להגדירן כשמונה אסטרטגיות אליהן חוברים חמשת הצעדים. חמשת הצעדים נגזרים מחמשת היסודות כאשר שמירה על האמצע מיוחס ליסוד האדמה. בטאי צ'י אלה נקראים שמונה הדלתות וחמשת הצעדים. כל תנועה בטאי צ'י מבוססת על שילוב של יסודות אלה ושלמות בתנועה מחייבת הבנה מעמיקה של היסודות המניעים אותה.

שלוש אסכולות בצ'י קונג

 

 

 

 

 

צ'י קונג הינו שם כולל שמייצג עבודה עם אנרגיה, אך תכלית העבודה משתנה מאסכולה לאסכולה וכהכללה אפשר לומר שיש שלוש אסכולות של צ'י קונג: צ'י קונג רפואי, צ'י קונג לוחמני, צ'י קונג ספיריטואלי/תודעתי, שנקרא לו כאן רוחני.

המונח צ'י קונג הופיע לראשונה בתקופת שושלת ג'ין (Jin) שתקופתה משנת 265-420 לספירה, בטקסט הדאואיסטי הנקרא "רישומים מן המראה הבהירה של הדת" מאת מאסטר קסו קסון (Xu Xun).
משמעות המילה "צ'י" הינה אנרגייה או כוח החיות. משמעות המילה "קונג" הינה עבודה, אך היא מוזכרת כאן במשמעות של מיומנות ולכן צ'י קונג למעשה הינו "שימוש מיומן באנרגיית החיות" הזמינה לנו מתוכנו ומסביבתנו.

בסין של ימינו, צ'י קונג מחולק לשלוש אסכולות: הרפואית, הלוחמנית והרוחנית. שלוש האסכולות חולקות בסיס של תובנות פילוסופיות, יסודות של הרפואה הסינית האנרגטית, כמו כן הן חולקות הרבה מן הטכניקות והמדיטציות. ההבדלים ביניהן טמונים בפוקוס היישומי ובמגמה הפונקציונלית אליה מכוונת כל אסכולה.

לפני שנכיר את ההבדלים והמטרות של כל אחת מהשיטות, נבחן את המשותף לכולן. בתרגול צ'י קונג, לכל מטרה תמיד מעורבים כל החושים, יחד איתם מתוזמרים גם כוחות הנפש. אנו רואים בעינינו, אך גם מדמיינים בעיני רוחנו. כוחות הריכוז, ההתבוננות, הקשב, הנשימה והתנועה באיברים, משמשים כולם לצורך מטרה אחת, כאשר הם מסונכרנים אל הפעמה הבסיסית דרך נשימה מדודה.

צ'י קונג רפואי

בעולם הצ'י קונג הרפואי ישנה חלוקה לשתי דרכים:
האחת – תרגול עצמי (self regulation) בכדי לתחזק את בריאותנו או לטפל בבעיה פזיולוגית או בבעיה רגשית. תרגול עצמי משמעו גיוס והעצמה של האנרגיה של המטופל דרך פעולה שלו עצמו.

השניה – הקרנת אנרגיה דרך המטפל אל המטופל כאשר המטופל עצמו פסיבי או מקבל. בבתי חולים בסין בשנות התשעים כדוגמת בית החולים האוניברסיטאי היי דיאן בבייג'ין או בית החולים האוניברסיטאי בהיינן, כמו במקומות רבים נוספים בסין, נהגו לטפל לעיתים בצוותים של כמה רופאים בהקרנה אנרגטית.

שלוש דרכי העבודה העיקריות הן:
● טכניקות ניקוי (Purging Techniques)
● טכניקות העצמה (Tonifying Techniques)
● טכניקות איזון (Regulating Techniques)

צ'י קונג לוחמני

את יסודות הלחימה הבאים מצ'י קונג נמצא באומנויות לחימה סיניות רבות, כגון שינגי, טאי צ'י ועוד. אך גם במסורות כגון שאולין קונג פו ובמנזרים ובבתי ספר ללחימה רבים. סגנונות אימון כגון "חולצת הברזל" (Iron Shirt) הם דוגמא ליכולת האנושית לרכז את אנרגיית החיות בנקודה מסויימת בגוף ובכך להפוך אותו לחסין מפני מכות ואף בפני מפגעים שלא יעלו על הדעת.

כלי העבודה העיקריים בצ'י קונג לוחמני הם:
● כוח ברור (Obvious Power)
● כוח נסתר (Hidden Power)
● כוח מסתורי (Mysterious Power)

צ'י קונג רוחני

בתי הספר לצ'י קונג רוחני באופן מסורתי היו ברובם מנזרים. מטרתם של המתרגלים היתה טרנספורמציה ספיריטואלית הנקראת "שן מינג" ומשמעותה בהירות רוחנית. בסין ישנם שלושה בתי ספר עיקריים: דאואיזם, בודהיזם, קונפוציאניזם. לכל אחד מהם יחודיות בגישה לעבודה עם אנרגיה רוחנית הנקראת שן גונג (Shen Gong).

כלי העבודה העיקריים בצ'י קונג רוחני הם:
● התפתחות תודעתית (Nourishing the Spirit)
● לחיות תודעה והכרה פעילה (Housing the Spirit)
● חיבור הכוח התודעתי עם כוח החיות (Combining the Spirit with Qi)

שבעת הרגשות הפטוגניים

בבואנו לאבחן מהם הגורמים לחולי, אנו תמיד עושים אבחנה בין סוגי הגורמים הפתוגניים השונים אליהם האדם נחשף. האבחנה הראשונה היא בין פתוגניים מבפנים ומבחוץ. כאשר רעלן מן החוץ חזק יותר ממערך ההגנה של הגוף, הוא עלול לחדור לעומק הגוף ואם אינו מתנקה ו"מתנחל" ברקמות הוא עלול לגרום לחולי.

כאשר הרעלן מקורו ברגשות פתוגניים ובמיוחד כאשר יש שינוי פתאומי במצבו הרגשי של האדם עקב אירוע טראומתי, תיתכן השפעה קשה ומיידית שתבוא לידי ביטוי בחולי של האיברים החיוניים.

רגשות פתוגניים הם רעלן לכל דבר והמחשבה שרעלן ממקור נפשי הוא לא "אמיתי" היא שגויה. אדם הנמצא בדחק (סטרס) נפשי מתמשך יכול להגיע למצב בו סביבתו המנטלית רעילה פי כמה מסביבתו הפיזית. כאשר אנו מפרישים קורטיזול (הורמון המופרש כתוצאה ממצבי דחק) ברמות גבוהות בהרבה ממה שגופנו זקוק, הורמון זה נהפך בגוף לרעלן של ממש אותו הגוף צריך לפנות בדיוק כמו שאריות חומרי הדברה או כל מקור מזהם אחר.

אך לא רק טראומה רגשית מהווה סכנה לבריאותנו. חיים תחת דחק מתמיד מהווים מקור מאוד שכיח לכשל חיסוני הנובע מלחץ נפשי. רגשות שאנו חיים איתם או מדחיקים אותם בחיי היום יום, אף הם יכולים להיות מקור לחולי כפשוטו והנזק המצטבר לאורך זמן יכול לבוא לידי ביטוי פיזי באחד מהאיברים.

אדם שחווה רגשי אשם כבדים, אדם "אכול" קנאה או ה"מתבשל" בכעסו וחי את ההוויה הזאת לאורך ימים, מסכן את בריאותו ממש ואיזון נפשי רגשי ראוי שיהיה חלק מתכנית הטיפול, בכל סוגי המחלות ובמיוחד במחלות של האיברים הפנימיים. דבר זה נכון גם באיברי היין וגם באיברי היאנג.

בספרו "הנהגת הבריאות" כותב הרמב"ם כי: אל לו לרופא לחשוב שניתן להקדים את הטיפול בגוף לטיפול בנפש, קריא הטיפול הרגשי נפשי חייב להיות קודם לטיפול בגוף בכל המחלות.

לפניכם טבלה של שבעת הרגשות הפתוגניים לפי הרפואה הסינית:

השם בסיניתמשמעות או ביטוי אפשרישיוך ליסוד ולאיברהביטוי האנרגטי
Xiעליצות יתר, להט, אובססיה, פזיזות.לב – אשמעמיס על הלב, מרוקן ומוביל להתשה אנרגטית
Nuעצבנות, כעס, זעם.כבד – עץגורם לצ'י לעלות על גדותיו ומוביל לחסימה אנרגטית בכבד.
Siדאגנות יתר, אבל מתמשך, חוסר החלטיות כרוני.טחול – אדמהמוביל להפרעות בזרימה האנרגטית ופגיעה ביכולות ההמרה וההתמרה בגוף.
Youצער עמוק, פגיעות יתר, עלבון מתמשך, חרדה מתמשכת, דכאון כרוני, מניה דיפרסיה.ריאות – מתכתירידה ברמות האנרגיה, חוסר יכולת להאסף למשימות החיים הנדרשות.
Kongתחושת איום מתמשכת, חרדתיות, חיים תחת טרור מכל סוג פיזי או רגשי.כליות – מיםירידה באנרגיית החיות,

צ'י לא ממוקד, פגיעה בקווי ההגנה הפיזיים והרגשיים.

Jingטראומה פתאומית, חדשות רעות המגיעות בהפתעה, שוק בלתי צפוי.לב ובהמשך כליות – אש ובהמשך מיםפיזור אנרגטי, אי סדירות ופגיעה בזרימת הצ'י.
Beiמלנכוליה, תחושת חוסר ערך, יגון, והשתקעות באבל או צער.ריאות – מתכתדיכוי אנרגטי (במצב אקוטי).

מרוקן את הגוף מצ'י (במצב כרוני).

 

טאי צ'י 13 הביטויים


המושג כפי שהוא מופיע בכותרת מייצג את שמונה תנועות הבסיס וחמשת הצעדים עליהם מבוססת אמנות הלחימה טאי צ‘י צ‘ואן. אך זהו תרגום מאוד לא נאמן למקור. התרגום הנכון יהיה שלשה עשר הביטויים, שכן לכל אחת מ“שמונה הדלתות“ ולכל אחד ”מחמשת הצעדים” יתכנו צורות רבות של הוצאה לפועל.

מעניין לראות את השפעת התרבות הסינית על האופן בו הם מוצגים. בתרבות הסינית כאשר מציגים משלחת, האנשים הנכבדים ביותר בחבורה יוצגו או ראשון או אחרון, אף כאן נשמרת מסורת זו. הראשונה מבין שמונה הדלתות היא התנועה ”פונג“. הקשתה של החזה פנימה ויצירת מבנה עגול זוהי התנועה הנפוצה ביותר והשימושית ביותר בטאי צ‘י. למרות שמה המתורגם לאנגלית כ- ward off היא יכולה לשמש גם כתנועה של התקפה אך זו תנועה הגנתית בעיקרה שלפעמים ניתן לעשות בה שימוש התקפי.

האחרון מבין חמשת הצעדים שסוגר את הרשימה יהיה ”שמירת האמצע“. זהו העיקרון היושב בלבו של התרגול ולכן היכולת הנרכשת החשובה ביותר עבור מי שמבקש להגיע לרמה גבוהה הן לשם ריפוי והן כאמנות לחימה.

לפני שנמנה ונסביר בקצרה את כל שלשה עשר הביטויים חשוב להבין את מגוון הפורמים הקיים ואת כמות הוורסיות השונות זו מזו. רבים מתבלבלים ביניהן ומתקשים להבין מה נכון? את מה כדאי ללמוד וכולי. אנסה להציע הסבר מניח את הדעת לשלל הוורסיות ולהסביר כיצד אני אישית בחרתי מבין כולן מה נכון עבורי.

יאנג סטייל טאי צ‘י התחיל מיאנג לו צ‘אן (1799-1872) שהעביר לבניו יאנג באן הו ויאנג ג‘יאן האו את מורשתו. יאנג באן הו היה לוחם מוכשר מאין כמוהו אך אדם סגור שלא הרבה ללמד תלמידים, אולם תרומתו לפיתוח הטאי צ‘י צ‘ואן אדירה. אחיו לעומתו היה בעל מזג נח והדבר גרם לכך שרבים נהו אחריו ולמדו ממנו. כבר אצל תלמידיהם של שני בניו של יאנג לו צ‘אן נמצא הבדלי סגנון, עמידה ובעיקר גישה לטאי צ‘י צואן כאמנות לחימה.

אז מה נכון עמידה נמוכה או גבוהה?

אני נשאל ע“י תלמידי באופן תדיר שאלות מסוג זה, מי שלמד ממורהו שיש לעמוד נמוך משוכנע שזאת הדרך הנכונה ומי שלמד ממורה אחר חושב ההפך. האמת היא שאין תשובה אחת נכונה ורק הבנה מעמיקה של ה“צורך“ תביא להבנה של ה“דרך“. עבור מתחילים העמידה הנמוכה היא הכרח בכדי להשתרש ולשמור על מרכז הכובד ולכן בראשית דרכו על מתרגל הטאי צ‘י לעמוד נמוך יותר. ככל שיכולת ההשתרשות משתפרת ושמירה על האמצע נהפכת לטבע שני, לוחם הטאי צ‘י יעמוד זקוף יותר.

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות, עמידה פתוחה או סגורה? שוב הצורך מסביר את הדרך – עבור מי שמתרגל לשם בריאות או נמצא ממש בראשית דרכו היציבות והשתרשות (rooting and centering) היא עיקר הצורך ועמידה פתוחה ונמוכה יותר היא הדרך. עבור מי שלומד טאי צ‘י כאמנות לחימה עם אפליקציה מעשית, הצורך לשמור על המפשעה מוגנת בזמן לחימה ישנה את היציבה לעמידה סגורה יותר ועבורו זאת הדרך. למרות שההבדל בצורך עשוי ליצור שוני בדרך ישנם עקרונות שתמיד נכונים לכל המתרגלים ואותם אנסה למנות ברשימה הבאה.

עקרונות מנחים בסיסיים שתמיד יש לשמור עליהם:

1. שמירה על רכות של הגוף לאורך כל התנועה.
2. מודעות לנשימה ושימוש בנשימה כאסטרטגיה.
3. שמירה על תודעה שקטה שהיא תנאי לרכות בתנועה.
4. שמירה על מרכז הכובד והחזקת הראש ”צף“ כציר מרכזי.
5. שמירה על כתפיים נמוכות ומשוחררות ועל מרפקים משוחררים.
6. שמירה על אגן, מותניים ובטן תחתונה משוחררים לאורך התרגול.
7. שימוש בתודעה והעדפת טכניקה נכונה על פני שימוש בכוח.
8. תודעה של היריב (גם כשמתרגלים לבד) לצורך דיוק התנועה.
9. הנעה של כל תנועה לפי עקרונות התנועה הבאים:
● התנועה מתחילה מכפות הרגליים.
● התנועה נשלטת על ידי מרכז הכובד (הדאן טיאן).
● התנועה מקבלת ביטוי סופי בידיים או ברגל במקרה של בעיטה.

מנין צצו כל הפורמים ומה נכון יותר לתרגל?

כיום טאי צ‘י פורם מצוי בגרסאות שונות ומשונות החל מ- 8 תנועות וכלה בפורם הארוך של מאסטר יאנג שבו 113 תנועות. ישנם פורמים בני 22 או 24 או 48 תנועות שהם סוג של שלבי ביניים בין הפורם הקצר שהתקבל בסין של אמצע המאה הקודמת כדרך עממית טובה ויעילה ללימוד טאי צ‘י, לבין הפורם אותו לומדים לאורך שלש שנים מתרגלים שמבקשים להגיע לרמה הגבוהה ביותר כאמני לחימה של טאי צ‘י צ‘ואן.

גם כאן חשוב להבין מה עיקר תפקידו של הפורם. בראש ובראשונה הפורם נועד בכדי לתרגל ולזכור.
כל מורה מוצא לאורך שנות ניסיונו צורת עבודה או רצפי תנועות המהווים דרך סלולה או קו מנחה ללימוד שיטתו עבור תלמידיו. לכן אין לראות את הפורם כדבר מקודש כלל והוא תמיד נתון לשינוי.
כל הפורמים מושתתים על אותן שמונה דלתות וחמשה הצעדים שהם תמצית חומרי הגלם והבסיס לכל תרגול של טאי צ‘י צ‘ואן. המציאות באמנויות לחימה משתנה והמצב בשטח הוא שמכתיב את העמידה או התנועה הנכונה ואין שום משמעות לרצפים אותם תרגלת בזמן אימון. האימון נועד להחדיר את התנועות הנכונות ל“רצף הדי אן איי“ של המתרגל, כך שברגע האמת הוא יפעל נכון. זה כל תפקידו של הפורם.

כיצד אני בוחר מה לתרגל או מה ללמד?

אני אישית רואה את שני הקצוות כאופציות המועדפות בעיני גם כתלמיד וגם וכמורה.
בכדי להיכנס לעולם חדש ולקבל מושג ראשוני הפורם הקצר הוא דרך נפלאה להכיר את היסודות של החזקת הגוף, שמירת מרכז הכובד, הנעת התנועה בדרך הנכונה וכן היציבה הנכונה בתרגול.

עבור מי שמבקש להגיע לרמה מעשית של לחימה ידרשו חודשים רבים, לפחות שנה של אימון ”פושינג הנדס“ והפנמה של עקרונות התנועה הנכונה ורק אז הפורם הארוך יקבל משמעות וניתן יהיה לעשות בתנועות הנלמדות בו שימוש מעשי. ישנן תחנות רבות בדרך ולכל מורה שיטה משלו כך שיתכן שבמקום להשקיע מחשבה בבחירת הפורם, נכון יותר להשקיע מחשבה בבחירת המורה.

אנסה לסכם בקצרה את התחנות ההכרחיות בדרך ללימוד טאי צ‘י צ‘ואן:

1. לכל הפחות שנה של לימוד צ‘י קונג עקרונות התנועה ופיתוח מודעות לגוף.
2. לימוד שיטות נשימה בסיסיות ופיתוח מודעות ותחושה ברורה של זרימת הצ‘י.
3. לימוד של פורם בסיסי בכדי להבין את היסודות של העמידה, היציבה והתנועה.
4. התעמקות ולימוד רציני של שלשה עשר הביטויים עם הבנה של האפליקציה המעשית.
5. תרגול שנה לכל הפחות של פושינג הנדס גם סולו וגם בזוגות עד שהתנועה זורמת טבעי.
6. לימוד ותרגול האפליקציות הלוחמניות בזוגות עם כוריאוגרפיה מובנית מראש לשם התנסות.
7. בשנה השלישית ניתן להתחיל עבודה של פושינג הנדס ולחימה חופשית בזוגות לשם אימון.

רשימה של שלשה עשר הביטויים:

שמונה הדלתות:

● פונג: מבנה קשתי או עגול בעל תנועה של התרחבות שניתן לעבוד איתה כלפי מעלה מטה או לצדדים, משמשת גם בכדי להגן או להדוף אך יש לה גם שימוש התקפי כאשר המצב מאפשר.
● לו: קבלה של הכוח של היריב על מנת להוביל ולנטרל את המתקפה של היריב או להשתמש בה בכדי לתקוף או לנעול את אחד ממפרקי זרועו כהתקפה או לפתוח את היריב בכדי לתקוף.
● ג‘י: לדחוס או למחוץ, תנועה שיכולה להתבצע ביד אחת או בשתי ידיים ויש שימושים רבים.
● אן: משמעה לדחוף קדימה למעלה או למטה תוך מיקום או ביסוס נכון של מפרק כף היד. במקרים רבים התנועה משמשת בכדי לנעול את המרפקים או הידיים בכדי לתקוף את מרכז גופו של היריב מהמפשעה ועד לראש.
● קאי: לאחוז או לקטוף או למשוך על פי רוב את פרק כף היד או המרפק ולאחר מכן להוביל אותו כלפי מטה או הצידה ולהוציא אותו ממרכז הכובד שלו בכדי לזכות ביתרון משמעותי.
● ליי: לפצל או לחצות, התנועה בדרך כלל מתבצעת בתנועה קדימה והצידה בו זמנית ומשמשת להתקפה או הוצאת היריב משיווי משקל והשלכתו הצידה או למטה.
● זאו: משמעו מרפק, המרפקים יעילים מאוד להתקפה אך הם גם המקום דרכו קל להקשיב לתנועת היריב ולשלוט בה או לחילופין משמשים לשחרור נעילה שהיריב מנסה לנעול אותך.
● קאו: המשמעות היא: להתנגש או לדחוף באמצעות חלקי הגוף כגון הכתף, הגב, המותן וכו‘.

חמשת הצעדים:

● ג‘ין בו: צעד קדימה. משוייך ליסוד המתכת.
● טוי בו: צעד אחורה. משוייך ליסוד העץ.
● יו פאן: השמר מימין. משוייך ליסוד האש.
● זאו גו: השמר משמאל. משוייך ליסוד המים.
● זונג דינג: שמור את או על האמצע. משוייך ליסוד האדמה.

היסטוריה של תרגול דאו יין

תרגול צ'י קונג למטרות ריפוי ושיקום או כרפואה מונעת התפתח במהלך אלפי שנים, אך בתקופת המלחמה בין שושלות הצפון והדרום החלו להתגבש אסכולות בעלות משנה סדורה ומכאן סדרות התרגול החלו לקבל פורם מוגדר. התיעוד הראשוני של סדרות אלה מתחיל בתקופת המלחמות שבין 221 – 476 לפנה"ס.

בקאנון הקדום 'הואנג די ניי ג'ינג' – Huang Di Nei Jing, מובא בפעם הראשונה בספר שעניינו רפואה, הנחיות לתרגול מובנה סיסטמטי ומגובה בתיאוריה ברורה המסבירה את מטרות התרגול. בטקסט העתיק נמצא הנחייה קצרה בת שני משפטים בזו הלשון: "בכדי לטפל במצבי חולי חשוב תמיד להשתמש בשתי צורות התרגול דאו יין ואן קיאו".

 

 

 

 

 

בפרוטרוט סדרות של תנועות אותן נהגו לתרגל במנזרים הדאואיסטים בסין העתיקה.

את המונחים 'דאו יין' ו'אן קיאו' Dao Yin and An Qiao ניתן לתרגם באופן הבא:
'דאו יין' משמעו מילולית: להוביל ולמשוך, ו'אן קיאו' משמעו מילולית: לדחוף ולהרים מעלה, אך זהו פירוש מילולי בלבד.
המובן בו נכון היה לתרגם בתקופה הקדומה את המושג 'דאו יין' כלהוביל ולמשוך יהיה, להוביל או להוליך צ'י על ידי תנועה ומחשבה ולמשוך אנרגיה מכוחות האדמה או השמים. איסוף צ'י מעצים הרים או מקור מים היה מקובל אצל הרופאים השמאנים כהנחיה שתחבר את האדם לאנרגיה הבריאה לו או החסרה לו.

'אן קיאו' משמעות מילולית להרים למעלה או להעלות.
הלכה למעשה אלה שמות שניתנו לשתי סדרות בעלות אופי שונה, ובכתבים העתיקים מפורטת סדרה של אופני תנועות או אם תרצו תנועות בעלות אופי מסוים (ארכיטיפ של תנועה), ומכל אבטיפוס יתפתחו תנועות רבות.
מנחי הגוף היסודיים ועיקרי התנועה ( ארכיטיפים תנועתיים) נמנו על הסדר הבא:
קאי Kai = פתיחה, פן Fen = פיצול, היי He = סגירה, טוי Tui = דחיפה, רוו Rou = שפשוף, שואן Xuan = החלפה, אן An = דחיפה או דחיסה. אלה הם "אבות המזון" של כל תנועה וכל סדרה.

בספר הקיסר הצהוב נאמר כך:
"…במטרה לטפל במחלות חשוב להשתמש גם ב'דאו יין' וגם ב'אן קיאו'…"
אם תרצו זהו כפשוטו השילוב של פעילות רכה ומדיטטיבית עם עבודה יותר פיזית בונה ומשמרת שריר ועצם.
פעילות גופנית צריכה לכלול: הרפיה, תיקון יציבה, חיזוק שרירים, שימון מפרקים וגידים, אימוני תנגודת מתונים.

כמובן שישנם מצבים בהם לא נכון לעשות פעולות מאמצות כלל; לאחר פציעה או טראומה פיזית לאיבר, במהלך צום ממושך למטרות בריאות או בזמן שמירת הריון, אך העובדה כי יש זמנים בהם תרגול מסוים אינו רצוי, איננה הנחיה להפסיק כל תנועה שהיא ולא לקיים פעילות כלל!

שמירה על התנועתיות כפי שניתן היא תמיד גישה נכונה, גם תרגול נשימות או שיטת פאולה בשכיבה במיטה עדיף מהעדר פעילות שסופו להביא חולשה גדולה יותר ולאורך זמן יפגע באדם ה"נח" לשם בריאות. הכלל יהיה כי ברגע שניתן לקיים תרגול כל שהוא, נכון להתחיל ומתוך קשב ליכולות ולמאגרי האנרגיה הזמינה ובהדרגה לשוב לפעילות האפשרית. תנועה מייצרת תנועתיות והעדרה יוצר נוקשות וקושי רב לחזור לתפקוד שלכתחילה היה רגיל וטבעי.

מאוחר יותר החל מתקופת שושלת האן ששלטה בשנים 206 לפנה"ס ועד שנת 220 התגבשו הנחיות ברורות יותר וממוקדות, כאשר סדרת חמשת החיות של חווא טו מהווה דוגמה מופלאה לסדרה מדוייקת וממוקדת מטרות שחוברה מתוך התבוננות בצרכיהם של אנשי החצר הקיסרית, כקבוצה אנושית בעלת אורח חיים והנהגות ספציפיות.

מתקופה זאת ואילך יש לנו תיעוד איכותי המאפשר למקם את הסדרות על ציר הזמן, לדעת מי ייצר את הסדרה ועבור מי היא נוצרה, איזה מטרות בריאותיות היו בקו המנחה, האם לצורך תחזוקה כללית או טיפול בבעיה ספציפית.

ננסה למקם חלק מהסדרות אותן למדנו בקורס:

שם הסדרה בסיניתלמי היא מיוחסתתאריך התגבשותה המשוערשם הסדרה בעברית
Wו Xingמיוחסת לשיטה ולא לאדםאין כל דרך באמת לדעת, אך מזמן שבו תיאוריה זו קיימת תנועה ותרגול הושפעו ממנהחמשת היסודות
Wu Qin Xiחווא טו

רופאו של הקיסר במאה השנייה

שנת 150-200סדרת חמשת החיות
Yi jin jingבודהידהארמה

נזיר הודי שנדד למנזר שאו לין וסדרה זו היא בין הירושות שהשאיר אחריו

שנת 400-500סדרת הגידים השרירים והמפרקים
Ba Duan Jinייו פיי

גנרל ומצביא שהוביל את הצבא הדרומי

שנת 1130-1142סדרת שמונה יחידות רקמה
Shi Er Faפרופסור זהנג

למרות אוסף של תנועות שחלקן מאמנויות לחימה וסדרות תרגול של נזירים לוחמים ששימשו לכל הפחות השראה לסדרה

במאה העשריםסדרת שי אר פה

תריסר התנועות לשימור הבריאות